ננסי דרו!! *.*

אני אהבתי את הספרים האלה ,למרות שקראתי אך ורק שלושה ספרים מתוך 58 .
הספר הוא של קרולין קין או בשמה האמיתי הריאט סטרטמאייר אדמס .
מי שבעד נערה שפותרת תעלומות משונות תקרא את הספר .
על הספר עשו סרט , וגם יש לה סדרת משחקים דיי נחמדה .
והינה עמוד הראשון מהספר מיסתורי המכתב המוזר





פרק ראשון

1. המכתבים הגנובים

"אוי, אייְרָה המסכן!" קראה ננסי דרו, והאטה את מכונית הספורט הפתוחה שלה. שתי הנערות שהיו עמה הסבו את מבטן לכיוון המדרכה. דוור זקן נראה משתרך בכבדות. הוא נשא תיק כבד על כתף אחת. ראשו היה מושפל, ועיניו היו עצומות כמעט לגמרי להגנה מפני רוח נובמבר החזקה שסחררה סביבו עלים ואבק.

"מר ניקסוֹן!" קראה ננסי מבעד לחלונה הפתוח. "אפשר להציע לך טרמפ?"

הדוור הביט לעברה והצליח איכשהו לחייך. "שלום, ננסי," אמר, "תודה, אבל אני הרי צריך לעצור בכל בית. יש הרבה מכתבים היום. יש גם אחד בשבילך בתחתית התיק הזה. הוא נשלח בדואר אוויר מלונדון שבאנגליה."

"כמה מרגש!" אמרה ננסי. "טוב, אפגוש אותך בבית," הוסיפה: "אכין קצת קקאו חם בשבילך."

מר ניקסוֹן חייך, וננסי נסעה לדרכה.

"אני לא מכירה אף אחד בלונדון," אמרה לחברותיה. "מי יכול לכתוב לי משם?"

הנערה המרשימה בעלת השיער הזהוב-אדמדם, הגוון החביב כל-כך על הצייר טיציאן, ועיני התכלת שקעה באחת במחשבות.

"עוד תעלומה בוודאי," ציינה חברתה השחרחורת ג'ורג' פַיין. ג'ורג' הייתה בחורה מושכת, צנומה, בעלת תסרוקת קצרה, שנהגה ללבוש תמיד בגדים מחויטים.

דודניתה, שישבה לידה, היתה בלונדינית ומעט שמנמנה.

כאשר צחקה בֵס מַרְוִין, בלטו גומות החן העמוקות בלחייה. "אולי יש לך מעריץ לא ידוע באנגליה, ננסי," אמרה בֵּס.

ג'ורג' נעצה בה מבט נוזף. "האם את תמיד צריכה לראות את הצד הרומנטי שבדברים?"

"מה יותר נחמד מזה?" ענתה.

שלוש הנערות שבו מביקור של יומיים בחוות השַּער האדום, מקום שבו תפסה פעם ננסי כנופיית זייפנים בעזרת חברותיה. לאחר "מסתרי השער האדום" הספיקה ננסי לפתור גם את סוד "מסתרי הרמז ביומן".

תא המטען במכוניתה של ננסי היה מלא בפרות ובירקות מן החווה. כשהגיעה ננסי אל הפתח האחורי של ביתה, מיהרה לקראתה סוכנת הבית של משפחת דְרו.

"ננסי, הגעת הביתה!" קראה, וחיבקה את הנערה. "שלום בַּס, שלום ג'ורג'."

כשפתחה ננסי את תא המטען, אמרה: "פגשנו באייְרָה ניקסוֹן במורד הרחוב. עוד מעט יביא אתו תעלומה נוספת!" היא סיפרה לסוכנת הבית על המכתב מאנגליה. "מסכן אייְרָה, הוא קפוא למחצה. הבטחתי לו קקאו חם כשיגיע לכאן."

"מיד אכנס ואכין את הקקאו," אמרה מרת גרין. "בינתיים אולי תוכלו לפרוק את המכונית. אוה, איזו כמות של דברים, והכול מדיף ריח נפלא!"

אך סיימו ננסי וחברותיה לאחסן את מוצרי החווה בתוך מרתפו הקר של בית דְרוּ, ופעמון הכניסה צלצל. ננסי מיהרה לפתוח את הדלת.

מר ניקסוֹן עמד שם. בשעה שהניח את שק המכתבים שלו במבוא, חשבה ננסי: "הוא נראה עייף כל-כך; אני מקוה שיוכל לסיים את שנת העבודה האחרונה שלו, עד למועד הפרישה שלו בינואר."

היא נכנסה עמו לחדר המגורים. אף-על-פי שהשתוקקה לראות את מכתבה, התאפקה ננסי מלשאול עליו. היא ידעה שעליה לחכות עד שהדוור ישלוף אותו מתיקו ויתן לה אותו.

כעבור כמה רגעים נכנסה בֵּס, נושאת מגש ועליו ארבע כוסות קקאו. מאחוריה צעדה ג'ורג' ובידה צלחת עוגיות מאפה בית. חנה גרין, שהתגוררה עם ננסי ועם אביה מאז מות אמה של ננסי כשהיתה בת שלוש, היתה טבחית מעולה. היא נהנתה מן האפייה, ולעתים קרובות הפתיעה את המשפחה בעוגות ובמיני מאפה טעימים להפליא.

אייְרָה ניקסוֹן לגם לאיטו מן הקקאו. הוא כרסם עוגייה, ולאט-לאט חזר הצבע לפניו. חנה גרין נכנסה והביאה קנקן קקאו חם, ומילאה מחדש את ספלי הנוכחים. בזמן שסיים את כוס הקקאו השנייה שלו, אמר הדוור כי הוא הוא מוכרח לצאת שוב לדרכו.

"כמעט שכחתי לתת לך את מכתבך," אמר מר ניקסוֹן כשקם וצעד אל המבוא.

כעבור רגע שמעו הנערות צעקה, ונחפזו בבהלה לברר מה פירושה.

"מה קרה?" שאלה ננסי.

"המכתבים! הם נעלמו!"

"למה אתה מתכוון?" שאלה ג'ורג' והתאמצה להביט אל תוך השק. למעט שבועונים אחדים בתחתיתו, היה השק ריק לחלוטין.

"כל המכתבים שעדיין לא חולקו נגנבו!" קרא אייְרָה ניקסוֹן.

הוא החל להתנודד, והנערות מיהרו לתפוס בו ולהחזיקו. הן החזירו אותו אל הספה בחדר המגורים.

"אוי ואבוי! אוי ואבוי!" נאנח האיש. "רק עוד שישה שבועות עד לפרישתי, ועכשיו – הבושה הזאת!"

"אבל זו אינה אשמתך," ניסתה בַּס לנחמו.

"החוקים שלנו אומרים כי על הדוור להחזיק את שק הדואר שלו ליד כל הזמן," אמר הדוור.

ג'ורג' נפנתה כהרף-עין אל ננסי. "המכתב מאנגליה! עכשיו כבר לא תדעי לעולם מי שלח אותו."

"וזה עוד לא הכול," הוסיף אייְרָה ניקסוֹן; "היה שם גם מכתב רשום בשביל מר דרו. ייתכן שהיה בתוכו מסמך חשוב."

הנערות וחנה גרין הביטו זו בזו. כמעט בו-ברגע נכנסה ננסי לפעולה.

"הגנב לא הספיק להתרחק," אמרה. "אנחנו חייבים לנסות לתפוס אותו."

שלוש הנערות לבשו את מעיליהן ונחפזו לצאת בדלת הקדמית. ביתה של משפחת דרו עמד במרחק-מה מן הרחוב, והגישה אליו היתה דרך שביל גישה מתפתל.

"ג'ורג', בַּס – לכו שמאלה," הציעה ננסי. "אני אלך ימינה."

הן רצו אל הרחוב והביטו לכל עבר. משלא ראו איש, רצו בֵּס וג'ורג' אל פינת הרחוב. בפינה נפרדו: ג'ורג' פנתה שמאלה, ובֵּס – ימינה.

בינתיים זיהתה ננסי את תומי ג'ונסון הקטן, שרכב על אופניו הקטנים לאורך המדרכה. היא מיהרה אליו.

"הי, ננסי!" קרא הזאטוט. "כרגע השגתי שיא חדש. רוצה לראות כמה מהר אני נוסע?"

"בפעם אחרת, תוֹמי," ענתה. "תגיד, עברת במקרה ליד הבית שלנו?"

"בטח!"

"אולי ראית מישהו יוצא משם רק לפני כמה דקות?" שאלה ננסי את הילד בן החמש.

"כן, איש אחד."

"איך הוא נראה?"

תומי חשב רגע. "הוא – הוא היה רזה מאוד, וגבוה יותר ממך, והוא מיהר נורא."

"מה הוא לבש?" המשיכה ננסי לחקור.

תומי צחקק. "מעיל צהוב וכובע צהוב."

ננסי נדהמה. "אתה מתכוון, מעיל גשם צהוב עם כובע נגד גשם?"

"לא, זה היה מעיל חורף וכובע כמו שאבא שלי לובש."

"והם היו צהובים?"

תומי הניד בראשו. ואז חייך ואמר: "ננסי, כשרכבתי על האופניים שיחקתי בבלשים, כמו שאת עושה. אז אני יכול להגיד לך עוד משהו."

ננסי כרעה ברך כדי להיות בגובה אחד עם תומי. "ספר לי הכול," ביקשה.

"את תתני לי סֵמל של בלשים אם אני אספר לך?" שאל תומי.

"ודאי שאתן לך," הבטיחה ננסי. "ועכשיו ספר לי מהר מה שתוכל על האיש במעיל הצהוב."

"אני לא יכול לספר לך כלום עליו, אבל אני יודע משהו על המכונית שלו."

"הו, היתה לו מכונית?"

"אה, בטח," ענה תומי, והחל לצחוק. "מכונית ישנה מלאה שריטות. הוא בטח די עני."

"באיזה צבע היתה המכונית?" שאלה ננסי.

"כמו המעיל של האיש." תומי שהה לרגע, ואז אמר בעיניים מתנצנצות, "את יודעת מה? אני זוכר חלק מהמספר של המכונית. היו שם שתי אותיות – 'תג' – כמו ההתחלה של השם שלי."

ננסי שאלה בהתרגשות, "אתה זוכר גם את הספרות?"

"לא את כולן, זה היה ארוך מדי. אבל שתי הספרות הראשונות היו 1-2."

"אוח, תומי, עזרת לי מאוד," אמרה ננסי וחיבקה את הילד הקטן בשמחה. "עוד שאלה אחת. אולי ראית אם החזיק משהו בידיים?"

"כן. היו לו המון מכתבים, והוא ניסה לדחוף אותם לתוך הכיסים שלו."

ננסי הסיקה כי האיש החשוד התרחק בינתיים מן המקום, וכי לא תוכל למצאו. אבל נרגשת מן הרמזים הנפלאים שסיפק לה הילד הקטן, היא הודתה לו וחזרה לביתה.

בדלת הקדמית פגשה בבֵּס ובג'ורג'. חברותיה סיפרו לה כי נכשלו בכל חיפושיהן. ננסי סיפרה להן מה שגילתה. מייד כשנכנסו אל הבית מיהרה ננסי לחדר המגורים. אייְרָה ניקסוֹן ישב מיואש בקצה הספה, אבל כשהבחין בבנות – הרים את ראשו בתקווה.

"גיליתן משהו על המכתבים?" שאל.

"לא מצאתי את הגנב," ענתה ננסי, "אבל אספתי כמה רמזים חשובים.

"מר ניקסוֹן, האם אתה מכיר איש גבוה וצנום שנוהג ללבוש מעיל עליון צהוב וכובע, ויש לו מכונית חבוטה שלוחית הרישוי שלה מתחילה ב,תג 12? אינני יודעת את שאר הספרות."

להפתעתן של חנה גרין ושל הנערות, פלט אייְרָה ניקסוֹן קריאת אימה. הדם אזל מפניו. הוא הניח את ידיו על לחייו וקרא: "לא, לא! זה לא יכול להיות! אוי, מה אעשה?"

אייְרָה ניקסוֹן גחן קדימה וצנח בפישוט איברים. האיש המסכן התעלף!





אני יותר אוהבת את הספרים באנגלית ^^ .
לאב .
קוקו צ'אן .
נ.ב -ליירה זה בסדר מה שרשמתי ? O= .

זה בסדר גמור, אבל אני אשמח לעוד מידע על הספר O:
פעם אחרת אני אקרא את העמוד הראשון, ואם העתקת את כולו לבד-כבוד!
ליירה.

קודם ואוו,כל הכבוד על ההשקעה. [אין בטוח לא הייתי מצליח להעתיק פרק.]
אני אקרא בקרוב,בקרוב אני הולכת לקנות ספרים חדשים אז אם אני אמצא אני אקנה בשביל לנסות.